קטגוריה: מועדי ישראל

אף פרעה עצמו, לא היה בן חורין. מוכרח היה לשמור על מקומו. לבצר את מעמדו תדיר. לא היתה לו בחירה. "ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף". לא כתוב קודם "וימת מלך מצרים" ורק אחר כך "ויקם מלך חדש", כשם שנאמר בכל מקום, וכפי שהסברא נותנת. וכך פירשו רבותינו בעלי התוספות: אמרו לו בא ונזדווג על אומה זו, אמר להם עד עתה אנו חיין משלהם – בזכותם, בזכות יוסף שזן את ארץ מצרים בשבע שני הרעב, – היאך נזדווג להם?! ולא שמע אליהם. הורידוהו מכסאו שלשה חדשים. כיון שראה כך, אמר להם אשמע לכם. לכך כתיב ויקם. אפילו פרעה לא יכול היה לפעול כפי הכרתו. בית היוצר לעבדים. עבדי החומר, ומשרתיו הנרצעים של הטבע.

הקב"ה מכניס בלב האדם לעשות דבר, היפך רצונו הפשוט בדרך כלל. זוהי ההגדרה שלהרב דסלר זצ"ל...

מקריאת שטחית במגילת אסתר, לא מובן מהו נס פורים. היה מלך, קצת משוגע, הוא אהב את המלכה שלו –...

אלוקי- תן בי את קמח החיטה שאוכל להבחין מהי סולת. תן בי את קנה השעורה, שאוכל להבין מהי פסולת. תן בי...

אמר הקב"ה – הארץ שלי –  שנאמר: לד' הארץ ומלואה. ישראל שלי – שנאמר: כי לי...

לקחים מענייני חנוכה לקחים מעניני חנוכה-דף...

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּורָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד...

לפעמים, כשהיתה דבורהל'ה מתקרבת למקום שבו ישבה ציפי, היתה ציפי מעווה את פניה לעומתה ואומרת:...

אולם מתוך הדברים קמה ועולה תמיהה גדולה ועצומה. אם אכן כך, אם אכן ערב ראש השנה כיפר שליש מסך...

הרופא, חמור סבר היה. פניו הרצינו עוד יותר, כאשר חזה בתוצאות הבדיקות. והחולה, ישב מולו, ורעד. ישב...

הכוזרים. הלא היא אגדה מופלאה. ספור מדהים על מלך אשר חיפש את קרבת אלוקים, ומצאה אצל ישראל ותורתם....

הבה נניח לרגע לדמיונות הילדות, נניח לחזיונות הלילה. בל ניתן לאחרים, ולו יהיו אלו היסטוריונים, אמנים או אפילו פילוסופים, לקבוע במוחנו מסמרות, בענין כה נעלה. בענין כה גבוה, וכה בלתי נתפש כמעט, כרעיון החירות. ננסה אולי, לחשוף את קרביו של החופש, אשר שאפו כל בני האדם, בכל הדורות, להגיע עדיו, לגעת בו ולמששו.

והנה מבחין המלך, כי בין ההמון מתהלך גם ידידו הטוב. הצטער המלך צער רב בגינו, והלא חבל שידידו לא ינצל את היום המיוחד ולא יקח מאוצרות המלך. אך כיצד יסב את תשומת ליבו של הידיד, בלי להסב את תשומת ליבם של האחרים? לקח המלך אבן קטנה וידה אותה לכוונו של הידיד. האבן פגעה ברגלו של החבר.

זמנים של סכנת חיים – כגון: מלחמות ומחלות רח"ל – מעצימים אצלנו, את רגש אפסיות ההנאות הרגעיות, ומעוררים אותנו לשאלות ומחשבות על תכלית החיים. המסקנה אליה אנו מגיעים בעקבות מחשבות אלו, היא: כי יש לנו תפקיד בעולם, בקיום מצוותיו ורצונו של הבורא.
תפקידו של השופר, להחיות אצלנו את חווית אימת המלחמה, ולהזכיר לנו כי גם הזמן בו אנו עומדים כעת, לפני ראש-השנה, הוא זמן של סכנת חיים. עת בו נידון העולם לחיים ולמוות.

כך פותח הרבינו יונה את ספרו שערי תשובה: כי התשובה הינה – מן הטובות אשר היטיב השם לברואיו. האפשרות של תיקון העבר, היא חסד עצום. במחשבת בשר ודם, זהו דבר שלא יתכן. אך כך אומר לנו בורא העולם: כי לא מחשבותי מחשבותיכם. שובו אלי ואשובה אליכם.

אך למרות הכל, תנקר במוחנו השאלה, האמנם עד כדי כך? האם כה גדול כוחה של תשובה? האם אפשרי לתקן מעשה שהיה? וכי אין חטאים שאין עליהם כפרה? הלכל חטא תמצא סליחה?

אך התשובה לכל הקושיות הנזכרות, המענה לכל השאלות הטורדות, היא אכן חיובית. לכל חטא תמצא סליחה. וכוחה של התשובה כה גדול, ולא רק לתקן את העבר, כלא היה, אלא אף להפוך חובות לזכויות.

ואם איננו מאמינים הבה נלך בעקבות מנשה מלך יהודה. מנשה שהפך לסמל של מלך שהרשיע. מנשה בן חזקיהו, שהינו דמות לחומץ בן יין. ודווקא ממנשה, דוקא ממנו שהרשיע כל כך, נוכל לידע את כוחה של התשובה.

מי היה מנשה זה? מה היו מעשיו? במה חטא, עד שנעשה לסמל של רשעה, והפרת ברית?

הנלכד אי מי מכם בתוך בית בוער? הראה מי מכם אנשים לכודים בתוך בית בוער?

זוהי תחושה נוראית. הדחף הטבעי – לברוח. אפילו בהמות וחיות ינוסו מהאש הבוערת. זהו יצר החיים הטבוע בנבראים. זהו הרגש המקנן עמוק בנבכי הנפש. רצון החיים, השמירה עליהם, והמנוסה מכל המזיק אותם. כל בר דעת כי יקלע למקום סכנה ינוס מהרה.

ומי הוא זה אשר יהיה בתוך האש הבוערת, ולא ינוס ממנה? מי הוא אשר ימצא בבית העולה בלהבות, ולא ייחפז לברוח?

אין זה – נחליט בדעתנו – אלא שוטה ובער, אשר אין לו דעת לשמור את עצמו, ועל כן יכניס את עצמו למקום סכנה, ולא ימהר להמלט.

וכי לא יתכן, כי יהיה איזה אדם, בר דעת, אשר מאיזו סיבה, לא ימהר או לא יוכל להימלט?

יתכן ויתכן. שתי אפשרויות, שני מצבים, צפים ועולים בראותנו אנשים אשר לא מהרו להימלט. האחד, הוא הישן, שלא יבחין בסכנה. והשני הלא הוא הקטן, התינוק, אשר לא יבין את סכנת האור, ולהיפך ישיש למראה צבעוניות הלהבות.

הבה וננסה להגדיר – כדרכנו – את ההבדל בין הישן לתינוק. מה חילוק יש בין אי מנוסת הישן, לבין אי מנוסת התינוק? ננסה להבין את השוני ביניהם, ונלמד ונפיק את הלקח, אשר ניתן להוציא מזה.

מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשׂוֹךְ נַפְשָׁם מִנִּי – שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ, כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח) טוֹב וְיָשָׁר השם, עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ.