קטגוריה: יהדות

זמנים של סכנת חיים – כגון: מלחמות ומחלות רח"ל – מעצימים אצלנו, את רגש אפסיות ההנאות הרגעיות, ומעוררים אותנו לשאלות ומחשבות על תכלית החיים. המסקנה אליה אנו מגיעים בעקבות מחשבות אלו, היא: כי יש לנו תפקיד בעולם, בקיום מצוותיו ורצונו של הבורא.
תפקידו של השופר, להחיות אצלנו את חווית אימת המלחמה, ולהזכיר לנו כי גם הזמן בו אנו עומדים כעת, לפני ראש-השנה, הוא זמן של סכנת חיים. עת בו נידון העולם לחיים ולמוות.

כך פותח הרבינו יונה את ספרו שערי תשובה: כי התשובה הינה – מן הטובות אשר היטיב השם לברואיו. האפשרות של תיקון העבר, היא חסד עצום. במחשבת בשר ודם, זהו דבר שלא יתכן. אך כך אומר לנו בורא העולם: כי לא מחשבותי מחשבותיכם. שובו אלי ואשובה אליכם.

אך למרות הכל, תנקר במוחנו השאלה, האמנם עד כדי כך? האם כה גדול כוחה של תשובה? האם אפשרי לתקן מעשה שהיה? וכי אין חטאים שאין עליהם כפרה? הלכל חטא תמצא סליחה?

אך התשובה לכל הקושיות הנזכרות, המענה לכל השאלות הטורדות, היא אכן חיובית. לכל חטא תמצא סליחה. וכוחה של התשובה כה גדול, ולא רק לתקן את העבר, כלא היה, אלא אף להפוך חובות לזכויות.

ואם איננו מאמינים הבה נלך בעקבות מנשה מלך יהודה. מנשה שהפך לסמל של מלך שהרשיע. מנשה בן חזקיהו, שהינו דמות לחומץ בן יין. ודווקא ממנשה, דוקא ממנו שהרשיע כל כך, נוכל לידע את כוחה של התשובה.

מי היה מנשה זה? מה היו מעשיו? במה חטא, עד שנעשה לסמל של רשעה, והפרת ברית?

הנלכד אי מי מכם בתוך בית בוער? הראה מי מכם אנשים לכודים בתוך בית בוער?

זוהי תחושה נוראית. הדחף הטבעי – לברוח. אפילו בהמות וחיות ינוסו מהאש הבוערת. זהו יצר החיים הטבוע בנבראים. זהו הרגש המקנן עמוק בנבכי הנפש. רצון החיים, השמירה עליהם, והמנוסה מכל המזיק אותם. כל בר דעת כי יקלע למקום סכנה ינוס מהרה.

ומי הוא זה אשר יהיה בתוך האש הבוערת, ולא ינוס ממנה? מי הוא אשר ימצא בבית העולה בלהבות, ולא ייחפז לברוח?

אין זה – נחליט בדעתנו – אלא שוטה ובער, אשר אין לו דעת לשמור את עצמו, ועל כן יכניס את עצמו למקום סכנה, ולא ימהר להמלט.

וכי לא יתכן, כי יהיה איזה אדם, בר דעת, אשר מאיזו סיבה, לא ימהר או לא יוכל להימלט?

יתכן ויתכן. שתי אפשרויות, שני מצבים, צפים ועולים בראותנו אנשים אשר לא מהרו להימלט. האחד, הוא הישן, שלא יבחין בסכנה. והשני הלא הוא הקטן, התינוק, אשר לא יבין את סכנת האור, ולהיפך ישיש למראה צבעוניות הלהבות.

הבה וננסה להגדיר – כדרכנו – את ההבדל בין הישן לתינוק. מה חילוק יש בין אי מנוסת הישן, לבין אי מנוסת התינוק? ננסה להבין את השוני ביניהם, ונלמד ונפיק את הלקח, אשר ניתן להוציא מזה.

מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשׂוֹךְ נַפְשָׁם מִנִּי – שַׁחַת וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ, כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח) טוֹב וְיָשָׁר השם, עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ.