המשך מכאן.

מצרים ובית העבדים

מקובלנו מרבותינו, כי אין מהות לשון הקודש כשאר לשונות. שאר לשונות הינן שפות הסכמיות. כלומר, הוסכם בין בני האומה כי כשיאמרו "טיש", כוונתם היא על החפץ המשמש לאכול עליו. לא כן בלשון הקודש, לשון אשר בה נברא העולם. אין השפה הסכמית, אלא מהותית. דוגמא לדבר, השם "אדם". אדם אינה מילה הסכמית, ותרמוז על הגברא. אלא פירושה מהות המין האנושי, הינו בשם "אדם". כי מאדמה נוצר. ותפקידו – אדמה לעליון. לכך כאשר נרצה לדעת מהותו של דבר, נעיין ונתעמק, בשמו, כרבי דהווה בדיק בשמא, וכך נוכל לעמוד על תוכנו.

נתבונן בשמה של הארץ בה התבצעה גזירת ברית בין הבתרים. ננסה להבין את שמה – מצרים. מה הם המיצרים שתחמו אותה, ומה מיחד את הגבולות על שמם נקראת? ומה פשרו של הכינוי "בית עבדים", אשר התורה הדגישה כעשרה פעמים, כי מצרים היא בית עבדים? וכי ארמון של מלך, ובו משרתים לרוב, גם יכונה בית המשרתים, או כל כינוי דומה לזה, שירמוז על המשרתים רואי פני המלך? ומה טעם תכונה מצרים בית עבדים, הגם שעם שלם של עבדים משועבד היה לפרעה במצרים? אין זה שונה במאומה מהארמון, אותו לא נפרסם על שם משרתיו.

עבדי זמן – עבדי עבדים הם

נרדה נא. הן מסתכלים אנו על המצרים הקדמונים, כאשר הביטו האירופאים הלבנים, על האינדיאנים אדומי העור, כאשר פלשו למושבותם, ליבשת אמריקה. אם כן, ננסה לרדת ממגדל השן, אשר בנינו לנו בדמיוננו. נרד למצרים העתיקה, וננסה לתהות על קנקנה. מהר מאד ניווכח כי יהפכו היוצרות. הם, המצרים הפרימטיבים – לדעתנו, יביטו בנו מלמעלה. הן הם הנאורים. הם ששלטו על כל העולם הידוע של אז. ידם בכל היתה, כשם שארצות הברית של אמריקה, תתערב בכל ענין, בזמנינו כיום.

מצרים. מי אשר לא ירעדו שפתיו, כאשר יהגה את שמה. שפעה אדירה של חומר משובח. התנאים הגיאוגרפיים, מעולים. על הנילוס היתה יושבת, וכגן עדן היתה, כגן השם, ארץ מצרים. לא תחסר מים ומזון, ובעתות משבר ובצורת, תוכל לספק את תצרכתו של כל העולם המוכר. הן כך קנתה את עושרה וגדולתה. יוסף, המשנה למלך החכם, צבר אוצרות כחול הים, ועבדים ובהמות עד אין מספר, בזמן של מחסור וכפן.

גודש של זהב, ורבוי של חכמה שכנו בכפיפה במצרים. כיום אנו מביטים בתמהון על אבני ענק, שמשקלם מאות טונות, הבונים בהרמוניה את אחד משבעת פלאי העולם, את הפירמידות. ואבנים אלו הקבועים בגובה של עשרות מטרים, נחצבו במחצבות אשר נמצאות עשרות ומאות קילומטרים ממקום הבניה. זהו מבצע הנדסי כה מורכב, עד שגם כיום עם כל האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותינו, לא נראה הדבר כבר ביצוע. זאת מלבד הידוע לנו על חכמת האיצטגננות אשר היו בקיעים בה. חכמת המזלות, אשר פעמים ואנו עומדים נפעמים מול עוצמתה, היתה נהירה להם ככף ידם. והכישוף והאוב ודומיהם, אשר כיום אין לנו אפילו מושג קלוש על מהותם, ובכוחות אלו השתמשו המצרים כאשר נשתמש אנו בכח האלקטרי. הלא נחוש נחיתיים מול החכמים הללו.

אך חכמתם לא הועילה להם מאום. תנאי חייהם לא הצליחו לשנות את מצב האנושות. לא חיו כבני חורין. אמנם בקיאים היו בחכמות העולם, וידעו לנצלם לצרכם, אך הטבע הנהיגם, והכריח את פעולותיהם. כל אדם במצרים אנוס היה לפעול ע"פ מזלו ותכונותיו. ומונהג היה בידי דחפיו, יצריו ורצונותיו. לכל אדם היה מקום ברור ומוגדר על פי חכמתו ותרבותו. האדם הנולד במזל שפל, לא יכול היה להתרומם ולעלות במדרגתו, גם לו ניסה, אף לו רצה. בקיאותם העצומה בחוקי היקום, ודבקותם הכבירה בעולם החומר, הכריחום למשפטים כאלו. הטבע יצר את המעמדות, וחייב צורת שלטון. פיאודליזם. ארץ של עבדים. כל מעמד שלט במעמד שתחתיו.

עבד כי ימלוך

ואף פרעה עצמו, לא היה בן חורין. מוכרח היה לשמור על מקומו. לבצר את מעמדו תדיר. לא היתה לו בחירה. "ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף". לא כתוב קודם "וימת מלך מצרים" ורק אחר כך "ויקם מלך חדש", כשם שנאמר בכל מקום, וכפי שהסברא נותנת. וכך פירשו רבותינו בעלי התוספות: אמרו לו בא ונזדווג על אומה זו, אמר להם עד עתה אנו חיין משלהם – בזכותם, בזכות יוסף שזן את ארץ מצרים בשבע שני הרעב, – היאך נזדווג להם?! ולא שמע אליהם. הורידוהו מכסאו שלשה חדשים. כיון שראה כך, אמר להם אשמע לכם. לכך כתיב ויקם. אפילו פרעה לא יכול היה לפעול כפי הכרתו. בית היוצר לעבדים. עבדי החומר, ומשרתיו הנרצעים של הטבע.

עבד ה' – הוא לבד חופשי

וכאשר הבריאה מתנהלת ע"פ יוצרה. בשעה שבני האדם מאמינים בקיומו של הבורא. כי אז, אין הטבע שולט על האדם, כי אם האדם שולט בטבע. שהרי אין האדם נדחף בידי רצונותיו ותאוותיו, אלא שולט עליהם, ומרסן אותם, ומלמד את עצמו ללכת בעקבות שכלו, ולפעול כפי אשר הכרתו ומצפונו מצווים עליו. הכרתו – אמונתו, מדריכתו בדרך האמת, ובוחן כל פעולה ומעשה בעין שכלו. מלבד זאת, אין חוקי הטבע יכולים לכפות את עצמם עליו, ולהכריח ולחייב אותו באורח חיים מסויים. קיים בורא, המהווה את הכל, ושולט ומנהיג את הטבע וחוקיו. וברצונו יצא הטבע מגדרו, וחוקיו ישתנו. אנו נקרא לזה – נס. וכן האדם לא יוכל להשתרר על זולתו, כי יש אלוקים שופט אשר יעשה דין. אזי עולם נפלא יתגלה לעינינו – עולם של בני חורין.

האמין והקשה

אברהם החוקר הגדול. מגיל שלש עד גיל ארבעים חקר בדעתו. ולאחר שלושים ושבע שנות חקירה ודרישה, זכה והכיר את בעל הבירה. ידע שהוא נמצא, והחל לפרסמו. עד שנגלה אליו בעל הבירה ואמר לו אני השם. וכאשר זוכה אברהם לנבואה, שואל ומבקש "הן לי לא נתת זרע". "ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וספור הכוכבים". "ויאמר לו, כה יהיה זרעך". "והאמין בה' ויחשביה לו צדקה". אחר הבטחה כה מפורשת, אחר מחזה נבואה, אין כל פקפוק, וודאי הוא שיהא לו זרע. למרות שלכאורה הטבע מכחיש זאת. אברהם כבן מאה שנה ילד?! ושרה הבת תשעים שנה תלד?! הלא היוצר אומר כי ישנה את הטבע, ובידו לשנותו. והאמין בהשם.

ותיכף באותו מעמד, כאשר אומר לו הבורא "אני ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", שואל אברהם "במה אדע כי אירשנה". אז השיב לו האלוקים בברית בין הבתרים, "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי, ואחרי-כן יצאו ברכוש גדול".

והקושיות עולות מעצמן. מהי שאלת "במה אדע"? הלא אם האמין על הבטחת הזרע מדוע על הבטחת הירושה אינו מאמין? זאת ועוד. הן עונה לו הקב"ה בבשורת העבדות "גר יהיה זרעך", מה תשובה היא זו על מה ששאל במה אדע ?

הידיעה, הרצון והאמונה

והתשובה פשוטה מכל. אברהם הן הכיר את בוראו בעקבות חקירתו. וכאשר הובטח על הירושה, ידע שזו בשכות אמונתו וידיעתו בבורא יתברך. וממילא עלה בליבו החשש שמא בניו לא יזכו להאמין, ולא יכירו את הבורא כשם שהכירו אברהם. ויגרום חטא זה, שלא יזכו לרשת את הארץ.

וזו שאלתו – במה אדע – כי זרעי יהא ראוי לירש ? והתשובה שהשיב לו בורא העולם, ידוע תדע. זרעך, זרע אברהם ירדו למצרים, מקום הטומאה והעבדות, (טומאה היא ההשתעבדות המוחלטת לחומר, היפך מן הקדושה שהיא הפרישה והחירות מן החומר ותאוות הגוף), ולא רק שישהו שם אלא אף ישתעבדו להם. וכל זאת בכדי שיחושו עבדות מהי, ויכירו את ערכו של בן-חורין. למען יבינו את ערכה של חירות אמיתית. החירות שנקנית ע"י אמונה בבורא. חירות מכל כובש ומשעבד. חירות מיצר הרע, וחירות ממלאך המוות.

ובמצרים היו זקוקים לאמונה בשביל להיגאל. ללא אמונה אין גאולה. ללא אמונה השעבוד ימשך, אפילו יצאו ממצרים. אם אין אמונה, אין בורא, אין חירות. ורק עבדות נצחית ועצובה, וחוסר אנושיות, והתנהגות חייתית וכפייתית. על כן "ויאמן העם". ובשביל להיגאל היו צריכים לשאוף לגאולה, לרצות להיות בני חורין. כי האדם שאינו חפץ להיגאל, יישאר עבד במהותו, למרות שלא יסבול עולו של נוגש. לכך, הרשעים שלא רצו לצאת ממצרים לא חפצו בחירות, מתו במכת חושך.

ויאמינו בה'

או אז, הראה הקב"ה את ידו הגדולה. לאחר שהוברר לבני-ישראל מהותה של העבדות, באה השעה ללמוד מהי החירות – לימוד של אמונה. וגם זאת במצרים. על גבם של המצרים עצמם שלא חפצו להאמין בבורא, לימד הקב"ה את ישראל כי הוא האלוקים בשמים ממעל, הוא המנהיג והשולט בארץ מתחת, ואין עוד מלבדו. וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי.

ואחר שהוברר אצלם חירות מהי, ולמדו אמונה בבורא, נדרשו לקנות קנין מעשי. אמונה בלב אינה כלום, ואינה מותירה כל רושם. יש צורך במעשים כדי להשרישה בלבותנו. יש צורך במעשים, כדי להרגיש חירות מכבלי שעבוד החומר. לכך נצטוו ישראל לשחוט את הפסח. לשחוט את אלוהי מצרים לעיניהם. בלא לפחוד. לקשרו לכרעי המיטה, בלא לירא מן המצרים שישמעו את פעיותיו. לשחטו ולצלותו בלא לחוש מן הריח הנודף בכל מצרים. נצטוו להיות בני-חורין. ואף נצטוו למול את עצמם, שאף זה חירות מן החומר (ואין כאן המקום להאריך בזאת).

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ דם פסח ודם מילה

וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי

וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי .

ואחר כל זאת – –         וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם – לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה':

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אֲנִי וְלֹא שָׂרָף, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֱעֶשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ, אֲנִי ה', אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר:

פסח – חג החירות וחג האמונה.