העבדות

בדמיוננו עבד הוא האדם המשועבד, אשר אדונו רודה בו, כבשורו ובחמורו. וכך נחזה בשעיפנו את העבדים בעולם הישן, הקדום, וכך ניבטים הם אלינו מבעד לרשומים אשר שרטטו ציירים, ובדמויות אשר פסלו אמנים. נביט בהם, והנה הנם קשורים בעבותות לעגלות, או סוחבים על גבם משאות כבדים, והאדון או משרתיו מייסרים אותם בשוטים.

כך נפליג בדמיוננו אל מחוזות העבר. אל ההיסטוריה, כי נחשוב, שבימינו אפסה העבדות, כלה השעבוד,  וכל בני האדם הינם שווים. כולם שווים וחפשים, ומותרים הם לעשות כרצונם, ככל העולה על רוחם, ואין בן אנוש אחר שיכפנו לעשות היפך רצונו.

אולם הבה נניח לרגע לדמיונות הילדות, נניח לחזיונות הלילה. בל ניתן לאחרים, ולו יהיו אלו היסטוריונים, אמנים או אפילו פילוסופים, לקבוע במוחנו מסמרות, בענין כה נעלה. בענין כה גבוה, וכה בלתי נתפש כמעט, כרעיון החירות. ננסה אולי, לחשוף את קרביו של החופש, אשר שאפו כל בני האדם, בכל הדורות, להגיע עדיו, לגעת בו ולמששו.

עבדא בהפקירא ניחא ליה

הן כך התבטאנו כי כאשר ניתקו הכבלים מעל ידי העבדים, הינם חופשיים. וחופש זה מה טיבו? חופש משעבוד, גאולה מהעבדות, ודרור לאדם. חופש לעשות כרצונו, מבלי נתון לאחרים חילו, ולכפוף לשוטים גוו. חופש פירושו: ללא כפיה, ללא תלות באחרים, פריקת עול מוחלטת.

האמנם כך הוא? וכי פריקת עול הינה חופש? וחוסר הכניעה בפני כל מוסכמה שהיא, נכנה כדרור? ואם אמנם כך הוא, אם אכן נפרש את החופש כנתינת עצמאות לאדם להתנהג כרצונו, ולמלאות כל תשוקתו ומאוויו, כיצד זה נבאר לעצמנו את מותר האדם מן הבהמה?!

אדם ובהמה

הן הבהמה או החיה, כל מטרתה ושאיפותיה בחייה, הינם למלאות ולספק את תשוקתה ותאוותיה. והיא אמנם עושה זאת. את כל כוחות גופה וכוחות שכלה הרופס, תרתום למען מטרה זו. ואף האדם ינהג כן. ואת הבהמה לעולם לא נגדיר כבת חורין. ולעולם לא יקשה בעינינו דבר זה. לא נשאל מדוע, באמת, לא נכנה אותה בת חורין, אם היא חופשיה ביער או בשדה, ויד האדם לא שיעבדה אותה?! הלא נרגיש דבר זה, אף אם לא נבין זאת. נדע, כי האדם איננו בהמה. בן אנוש, איננו חיה מתוחכמת ואינטליגנטית. הלא נחוש בכל רמ"ח איברינו את עליונות האדם על חיות השדה. וכשננסה להגדיר זאת, נאמר, שהאדם אינו חי כבהמה. האדם, נזר הבריאה, מסוגל לרסן את עצמו, ולהתגבר על תשוקותיו הרגעיות. שלא כבהמה שאיננה יכולה לרסן את עצמה, ולכבוש את רצונותיה.

וכבר מפורסם המעשה, בחתול של רבי יהונתן אייבשיץ, זכר צדיק לברכה. רבי יהונתן אייבשיץ, ידוע היה בויכוחיו עם השרים וכהני הדת הנוצרית. תדיר היו הללו מנסים לקנטרו ולהרגיז את רבי יהונתן, ותמיד היה יוצא וידו על העליונה.

וכך היה אף עם החתול, שהללו, חכמי האומות, כהני הדת והפילוסופים, טענו, כי ניתן לאלף בעל חי, ולו יהי זה חתול, עד שיתנהג כבן אדם, עם גינוני ונימוסי מלכות. ואף קצבו לכך זמן, שלשה חדשים. ולא שתו ליבם לדברי חכמינו, שאמרו, כי חביב האדם, שרק הוא נברא בצלם. בצלם אלוקים עשה את האדם. ומקץ שלשה חדשים, מוזמן היה רבי יהונתן, לסעודה מלכותית, אשר החתן הראשי בסעודה זו, הלא הוא החתול דנן, אמור לשחק בה את תפקיד המלצר, ולהפריך את דברי חכמינו זכרונם לברכה, ולהוכיח בכך את צידקת חכמי האומות, כי ניתן לאלף חיה, להתנהגות כשל בן אנוש.

ויהי כמשלש חדשים, ורבי יהונתן אייבשיץ בא לחצר גינת ביתן, מקום הסעודה, בבית המלכות, ובתוך קופסת הטבק אשר לו, הנמצאת בכיס מעילו, מתרוצץ לו עכבר קטן, שנלכד בתוכה.

ובהגיע רבנו יהונתן אל אולם הסעודה, ויהמו כולם עליו. מהומה, בוקה ומבולקה, רעש ושאון. כל שרי וחשובי המלכות, המשרתים ובאי הבית, היו מצווחים ככרוכיה, למראה החתול-המלצר, שזנח לארץ את המגש מידיו. המגש שעליו הוגשו חמודות תבל, בכוסות וכלים מזכוכית לבנה, ניתך לארץ ברגע, והחתול דלק אחרי העכבר, שברח מתוך קופסת הטבק, שבידי מורינו רבי יהונתן. ורבינו, רבי יהונתן אייבשיץ, היחיד שנותר שליו. וכך הוכחה שוב צידקת חכמינו. וראו כולם כי לא ניתן לאלף חתול לזנוח את דרכיו החיתיים.

החירות

ואם כך, אם נוכחנו לדעת והוכרח אצלינו, כי האדם מסוגל וצריך להתגבר על יצריו. אם באנו להכרה, כי למען שמר בקרבו שם אדם, עליו לאסור את עצמו בכבלי השכל. עלינו להגדיר מחדש מיהו בן חורין ומיהו העבד? הרינו זקוקים לבאר שנית מהי העבדות ומהי החירות? כי כאשר התברר אצלינו, אין ולא יתכן כי החירות הינה פריקת עול. מהי, אם כן, החירות?

כך נגדיר זאת. חירות פירושה: הסרת כל כובל וכופה ומשעבד, אשר אינו מניח לאדם לפעול כפי הכרתו. החירות היא – שחרור מכל כפיה, והתנהלות על פי ההכרה הפנימית של האדם.

והעבד המשועבד הינו היפך זה. כל דבר וענין הכופה ומונע מן האדם לפעול על פי שכלו והכרתו, משעבד נקראהו, והאדם הפועל על פיו של משעבד זה, נכנהו עבד.

על כן לא נגדיר את הבהמה כבת חורין, כיון שאינה פועלת על פי הכרתה השכלית, שהרי אין לה כזו. ומנגד, נוכל להמשיך ולכנותם כבני חורין, את האנשים המעוטרים במידות ונימוסים, למרות שפועלים הם תחת משטר הכרתם, שכפו על עצמם. ושמא יהא נכון יותר לנסח זאת כך: משום כך, בגלל שהתנהגותם כפופה למרות שכלם, ואינה משועבדת לשום גורם אחר מלבדה, דווקא משום כך, ייקראו בני חורין.

רק אין יראת אלוקים

זהו דבר שלא יתכן, אולם בכל זאת ננסה לצייר לעצמנו כיצד נראה עולם ללא מנהיג? ואולי נסגנן זאת באופן אחר. היאך מתנהל היקום בדעת אלו המאמינים כי אלוקים איננו קיים?

נבאר את הדברים, ונחדד את השאלה. אנו מאמינים בני מאמינים, ומבורר אצלנו כי הכוח היחיד הפועל בעולמנו, הוא הבורא יתברך שמו. וזהו העיקר הראשון מי"ג עיקרי האמונה, שעליהם מושתת כל עולמו, ועל פיהם יחיה היהודי את חייו. אני מאמין באמונה שלימה, שהבורא יתברך שמו, הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

הוא ולא אחר מנהיג לכל הברואים. הוא מנהיגם, ומכוון את צעדיהם, ואין הללו פועלים ונפעלים מעצמם חס וחלילה. והוא לבדו פועל ומנהל את הארץ והדרים עליה. אין שום כח בעולם חוץ ממנו יתברך שמו. אין עוד מלבדו.

ואף אם ירצה האדם להרע או להיטיב לזולתו, דבר זה איננו ברשותו, שהרי רק הבורא הוא המקיים ומהווה את העולם בכל רגע, והוא המשגיח, ובלעדי רצונו לא יהא מאומה.

והמינים והאפיקורסים, מה יאמרו הם? כיצד יבארו הם את התנהלות תבל? הלא אם אין יושב בשמים, אשר ממנו מצעדי גבר כוננו, אין מעצור ליצרי איש? אם אין ריבון אשר ישים גבול לרע, הלא יחרב העולם? וזו בעצם שיטתם. כך הם דברי שטותם. דברי הבל יהגו, כי העולם מתנהל מאליו. וחוקי הטבע, אשר עליהם יכבירו מילים, נכנם אנו חוקי הג'ונגל. כי זו היא דעתם הנלוזה, כי הגיבור, הבריא והחכם הוא השורד. הוא העליון. כזו היא התנהלות הבריות ביערות הגשם השורצות טורפים מסוכנים. האריה, הנמר והברדלס, יטרפו ויאכלו את הכבשים התמימות, וידרסו את הזברות והג'ירפות. זאב פצוע וחבול אחת דתו, יאכלוהו חברי להקתו. כך מתנהגות החיות. וכך יתנהלו חיות האדם. זוהי משנתם המבולבלת. תזה זו, עמדה בבסיס ספרו של הצורר הנאצי אדולף היטלר, ימח שמו וזכרו. על תורה זו ביסס את ספרו "מיין קאמפף" – " מלחמתי". והשקפה זו עמדה בבסיס מהותה של ארץ מצרים. ישנו גזע האדונים – הטורפים, ויש גם גזע נחות, גזע העברים – העבדים. ברור הלא, כי האדון שולט על עבדיו. זהו חוק העולם. אם אין אלוקים שופט בארץ, כי אז, אטול את גורלי בידי. כל ברירה אין. אילו לא איה מעל, אהיה מתחת. ועל כן כל דאלים גבר. החזק הוא השולט. ולעריצות ולרוע, אין כל גבול, כי מי הוא שיוכל לשים גבול לזדון. היכן הוא עושה השלום ובורא את הכל, אף את הרע? כך תיראה הבריאה ללא אמונה. והעולם ללא ריבון.

המשך כאן