בס"ד

(לא) רואים עלי.

עשרים וחמש תלמידות לה, למורה צביה. עשרים וחמש בנות עשרה סוערות, מלאות מרץ וחדוות עלומים. עשרים וחמש תלמידות לה, למורה צביה, ועבודותיהן, פרי עמל של שלושה שבועות- נערמו כעת על שולחנה.

חודש תמים, מבט לאחור.

משך התקופה האחרונה שקדו בנות הכיתה בנושא "תפילה של ילד". סדרת שיעורים מרתקת, פעילות בונה ודיונים סוערים הגיעו אל קיצם, עת נכנסה המורה צביה אל הכיתה ובפיה בשורה: עבודת סיכום. ואל יהא הדבר קל בעיניכם: משך שבועות אספו הבנות סיפורים, תמונות וציורים מרגשים. ולדמיון, כהרגלו של דמיון- לא היה סוף: אחים ואחיות גויסו למשימה, אחיינים, עדויות מפי אמהות וסבתות, ועוד היד נטויה. וכעת: העבודה! לא היה צורך ביותר מכך. הן חיכו למשימה בכליון עיניים, גאות להוכיח את כישוריהן בכתיבה, בציור ובעיצוב, בתאור, באומר ובשיר.

³

סיפוק. הרבה סיפוק.

המורה צביה אמדה במבט אוהב את ערמת העבודות. כמורה לספרות היו מחשבותיה מלאות צבע, חיות ותחושה. היא ידעה: הן טומנות בחובן אינספור רגעי עמל ומחשבה, יגיעה ושאיפות לקצור הצלחה אמיתית. היא גם ידעה כי ממתינות לה אינסוף שעות קריאה עיונית מעמיקה. אבל ההשקעה משתלמת- היא לא תניח לתלמידותיה לעמול מבלי לקרא את דבריהן ולתת להם את הבמה הראויה. לא היא, ולא בספרות- המקצוע החביב עליה ביותר.

בנות כיתה ז' ישבו עתה במקומותיהן. אוירה מתוקה של ציפיה עמדה באויר. הן הביטו בה וחיכו. והמורה צביה לא הכזיבה. "בנות, אמנם את עבודותיכן עוד לא קראתי, אבל כבר עכשיו איני יכולה שלא לחוש את הנחת העולה בי למראיהן". הן חייכו קולקטיבית, מאשרות- מי בניד ראש ומי במבט, כי נכונו לה, אמנם, שעות מרובות של קורת רוח.

"הוצאנה ספרים, בנות-" הנושא נחתם. בנות הכיתה התארגנו חפוזות לשיעור ספרות הבא. קמט קל עלה במצחה של מורתן, והן -ספק אם שמו לב אליו. מבטה עלה וירד חליפות. בסקירה ארוכה מנו עיניה את מספר העבודות. ערימה קטנה ובה שש עבודות. ערימה נוספת התגבהה מולה ובה 11 קלסרים, ושקית מעוצבת שהכילה שבע תקיות בצבעי הפסטל.

זהו.

גם מורה לספרות למדה חשבון אי פעם, ובסיכום קצר עלה המנין לעשרים וארבע. "משהי חסרה היום, בנות?" השאלה נשאלה במתינות, והבנות הבינו כי יש דברים בגו. "כן, המורה, חיה הרשלר חסרה"

 "אבל היא שלחה את העבודה עם ילדה מה' ".- שסעו כמה בנות את דברי חברותיהן.

רצון עז בער בה, במורה צביה. תשוקה נמרצת לברר את זהות בעליה של העבודה הנעדרת… האמנם, כאן, בכיתה ז'2 יושבת תלמידה אשר נמנעה מהגשת עבודת הסיכום, ולה לא ידוע מכך?

מחשבותיה של המורה צביה אינן נותנות דרור לעצמן. שיעור ספרות נוסף יצא אל דרכו, והרהורים טורדניים הורדו לירכתיים. בינתיים.

מחוג שחור עשה דרכו אל התריסר. רעהו האיטי עשה דרכו אל הספרה אחת, המציינת את תחילתה של משמרת שניה.

בחדרה של המורה צביה עוד הבליח אורה של מנורת הלילה. לא, היא לא בדקה עבודות. עטה הירוק ריקד במרוצה על פני הדף ללא כיוון ומטרה.

שירה חיימסון.

שי-רה.

חיימ- ס-ון.

 ז'2 .

גבוהה. עיניים שחורות. קוקו גלי משתפל בשובבות. 'פוני' ונצנוץ יוקד בעיניים.  חולצת תלבושת תכולה ומגוהצת. חצאית קפלים כחולה, סטנדרטית. קצרה? לא ממש, רגילה… נעליים? לא זכרה פרט חריג בהן. בית יעקב? כ…ן… למה לא, בעצם??

שירה חיימסון. ילדה נהדרת, ועבודה נעדרת.

³

דלת כלשהי נטרקה בבית. עלי שלכת של שלהי חורף חדרו בעד החלון הפתוח, נסחפים ברוח קרה חסרת רחמים. "כבר זמן רב לא בקר כאן חורף שכזה". המחשבה, כמה לא מפליא- נאמרה בלחישה, ותמר המופתעת שמה ליבה לכך, אם כי מעט באיחור.

גם הבוקר יצאה שירה את הבית בגבות מכווצות. גם הבוקר עמד המבט ההוא בעיניה. קשה, בלתי מתפשר, וכל כך בטוח ונחרץ.

נאנחה, יוצאת אל מרפסת השרות בחפזה. ידיה פעלו בחוסר מחשבה, פזורות כעלי השלכת אשר ניגפו לרגליה. מבלי מישים סגרה את התריסים. עננים אפורים התקדמו לעברה, משאם הטוב והרטוב בתוכם- אך התחושה הכללית אמרה קדרות.

שירה.

מה יהיה עם הילדה הזאת.

כל כך נבונה. כל כך נהדרת. כל כך שירה.

זיכרון ילדות ורוד עלה בה. בת בכורה, תלתלים שחורים קשורים בסרט. הלאה. סנדל סגול עם נקודות וגרב לבנה. ממשיכים. ילקוט בוהק… תלבושת מידה 8… אבזם קטיפה וקשת של שבת. איפה, איפה ראתה לאחרונה את התמונה הזאת?

תמר חלפה במסדרון הבית, ונעצרה. התמונה הזאת. מוכרת, הוי, כמה מוכרת עד כאב ממש. צעדה מעט אחורנית, נכנסת אל חדרה של ביתה באלם קול. שירה שלה, כמה אופייני. כותונת מושלכת בערבובית מצעים – אות ועדות לחיפזון בו נזנחו הבוקר, לקול תקתוק שעון ממהר. על השולחן נערמו מחברות מספר, ספר דקדוק ירוק ויומן. תמר השפילה מבט. שוב היומן? כמה פעמים תזכיר לה לקחתו עימה? האמנם היא אכן "מסתדרת" בלעדיו, כפי שהצהירה נחושות באזניה? זכרה היטב את הקפדת המחנכת בעניין. לא, שירה אינה מסתדרת. הכל יעידון בכך.

אבזם קטיפה. קשת של שבת.

היא הרימה מבט בוהה אל הקיר מולה, וכמו מאליהן פרצו הדמעות, ניגרות על לחייה אחת לאחת.

התמונה הזאת.

שירה שלה, ילדה בת שבע. תלתלים מבריקים וחיוך מתוק. גומות של חן יהודי טהור. והידיים… חובקות באומץ לב סידור חדש בכריכה כחולה-מוזהבת.

קרבה מעט אל התמונה. אין ספק. הסידור הראשון של שירה. פרקי אצבעות לבנים בלטו על רקע שחור ומרגש. הבטחה אילמת שנגזרה משיר הסיום של המסיבה, שיירי עטיפות ה'טופי' ושקית הממתקים העלו בגרונה מליחות צורבת. כאילו היה אתמול. כאילו הרגע יצאו שתיהן, אם ובת, מן האולם המואר. "איך היה, אמא?" שאלה אז בת השבע במתיקות- "ראית אותי, כשרקדתי? חיפשתי אותך כדי לעשות לך שלום אבל היה חושך ממול…" ואמא הנהנה בחיוך גאה: "בטח שראיתי שירהל'ה שלי! היית השניה מצד ימין, בשורה הראשונה! רקדת יפה כל כך, עשית לי נחת!"

"אבל המורה אמרה שזה לא מה שחשוב-" המשיכה בת השבע ללהג, ועיניה הופכות רציניות פתאום, למולך. ואני, כאמא, תהיתי לרצינות זו מה היא עושה. "מה חשוב באמת?" שאלתי אז שאלת תם, ואת דיקלמת, שירה, את ענית בלי היסוס: "המורה אמרה שהכי חשוב זה הסידור החדש שקבלנו! היא אמרה שסידור יקר זה סידור שכבר אינו חדש, כי הוא נהיה צהוב מרוב שהשתמשו בו… אמא, גם הסידור שלך צהוב?"

ואני ננערתי משרעפי ועניתי לך ש'כן, קצת…' אבל את לא חיכית לתשובה והמשכת במרץ- 'נכון, בטח. המורה אמרה שהסידורים של הסבתות הם הכי יקרים, כי סבתא התפללה בהם מלן שנים, ובכתה הרבה לה' שיגדלו לה ילדים צדיקים… אמא, אחרי שסבתא גמרה לגדל אתכם- על מה היה לה לבכות? למה היא המשיכה להתפלל?"

שקט.

עברו כמה שניות ארוכות, עד ששמתי לב ששאלת שאלה, ילדונת.

תמר עמדה מול תמונת ביתה משוחחת במחשבתה עם שירל'ה הקטנה והגדולה גם יחד.

שניות ארוכות של כלום חלפו, עד שעניתי לך, בתמיהה- "מה פרוש? היא המשיכה להתפלל עלינו, על כולנו!"

"עלינו?" הבטת בי בספקנות, וניכר כי לא האמנת לי. "אז, מה, אמא- תמיד מתפללים? כל החיים? תמיד מבקשים בקשות וה' נותן ושומע?" הייתה זו תגלית עבורך. אבל האמיני לי, ילדה- גם עבורי.

פתאום חוויתי איתך את התחושה המשכרת הזאת- את הרגע האינסופי שאין לו תכלה. כן, לעולם לא נגמרות הבקשות, לעולם לא פוסקות הדמעות. לעולם לא נסגר הסידור, לעולם לא ייתם על מה לבקש. לעולם לא.

והיו עוד כמה דברים שלא נגמרו, אבל אותם לא פרטתי באוזנייך, ילדה יקרה שלי. לא הסברתי לך אז, כשעוד היו אוזנייך כרויות לשמוע ולקבל- שגם שם, בשמים, לעולם לא נמאס מלהקשיב… לא גיליתי את אוזנך כי מייחלים לבקשותייך. לא ספרתי עד כמה אהובה את, ותפילתך. עד אנה תלך השפעתה ותגדל. לא גיליתי לך, שירה- את הסוד האמיתי של חייך. את סודה של תפילתך.

חרש עזבה תמר את חדרה של ביתה, כמו תופרע שנתו של אי מי מרחש פסיעותיה. דממה של הבנה שררה בבית, רגעים של חשבון נפש. רגעים של תפילה.

³

שירה:

נמאס. נמאס כבר לבא לכאן כל בוקר בשמונה, לשבת באותו הטור ובאותו שולחן ולעמוד מול מבט נוקב של מורה כבודה שמורה לך לפתוח סידור ו… להתפלל. נמאס. למה הם לא מבינים שזה פשוט לא מדבר אלי? אני פותחת את הסידור ומרגישה את הכלום הזה נושף בעורפי, מכה בי בשוטים של נקיפות מצפון, צורח מתוכי מילה אחת ויחידה שכולה ריק ואין. מדבר ציה ושממה הם משל עלוב למתחולל בתוכי. אז אנא, המורה, אם איני פותחת את הסידור כנראה שיש לכך סיבה מספקת.

מהי הסיבה, את שואלת? ובכן, זו עובדה: אין לי טעם ושייכות במילים. הן עוברות לידי. אני ממלמלת אותן בשגרתיות יום אחר יום. אולי כשסוף סוף משהו יבין אותי באמת, יהיה לי את מי לשאול את כל השאלות הללו. בינתיים אני כאן, יושבת בכיתתך, ומסרבת בתוקף לעשות את שעושות כולן. הן אוהבות להתפלל, המורה. הן שואבות מכך סיפוק והנאה. את התפילה של מירי ה' מקבל מן הסתם בזרועות פתוחות. וטובי, שמתפללת בכזו כוונה (כך נראה לי-) ולא מוציאה עיניים מהסידור- אז את הבקשות שלה ה' לוקח ומקבל. לי אין קשר ישיר, אצלי הקוים משובשים. למה, תסבירי לי המורה, למה שהוא יקשיב דווקא לי אם יש לו תפילות מושלמות כל כך כמו של מירי וטובי, כמו של פנינה ובת שבע, הצדיקה של הכיתה, שאגב, נראה לי שמתפללת גם ערבית. יש שמועות כאלה, לא בדקתי. זה לא מעניין אותי.

בכלל לא.

את שואלת אותי איך אני יודעת? כי ככה זה. לא צריך לומר לי במפורש. אם אין קשר ושייכות אז מה הטעם להתפלל? אם אני לא מכוונת בתפילה אז זה "כגוף בלי נשמה", לא כך? יש לי זיכרון טוב, המורה. הייתה לנו סמינריסטית בכיתה ג' שאפילו חיברה לזה שיר. התפילה שלי היא גוף בלי נשמה. היא ריקה, מרוקנת. המחשבות שלי רחוקות. מה שאני צריכה באמת בכלל לא כתוב בסידור, את מבינה???

הלוואי ויכולתי לומר לך את זה, המורה. אבל את בטח תחשבי שזאת חוצפה, ואולי גם כפירה. את בטח תסתכלי עלי, על שירה חיימסון שכל כך הערכת עד עכשיו, ותחשבי לעצמך: 'אהה… אז זאת שירה חיימסון? מעניין… לא ידעתי… חשבתי שהיא יותר איכותית…'

אהה, המורה. אז הנה, אני שותקת, והסידור שלי עדיין סגור. והפה. והלב. והכל בעצם.

רק עוד משהו קטן לספר לך המורה. את בלאו הכי לעולם לא תקראי את המילים הללו, אז לא אכפת לי לכתוב אותן.

בליל שבת האחרון אחותי התנדבה לארח אצלנו את הכיתה שלה ל'שמירת לשון' ולקבלת שבת. הן חמודות, החברות שלה. תמימות כאלה. באו עם סידורים והתחילו לשיר "לכה דודי". אמא פינתה להן את הסלון, ואני פסעתי לחדרי, מחכה שתלכנה.

פתאום שמעתי נקישה בדלת. אמא נכנסה לחדרי, וחייכה. "שבת שלום שירה" היא אמרה לי בנעימות, ואני השבתי 'שבת שלום' רפה. סבורה הייתי כי אמא תסתובב ותצא, אך לא כך היה. אמא נותרה עומדת על מפתן החדר, ואני הרמתי מבט בוהה מהספר (משהו מהספרייה של בית הספר, אל תדאגי, המורה) נתקלת במבט מלטף שכבר מזמן לא חיבר בינינו.

טוב, המורה, זה נושא אחר… אמא שלי היא אישיות באמת מיוחדת, אבל מה לעשות, גם היא לא תמיד מבינה אותי… אבל לא משנה. בקיצור, אמא נכנסה לחדר ושאלה אותי אם אני מסכימה שאעביר את התמונה שלי ממסיבת הסידור אליה לחדר ההורים.

    'פ'סדר'- משכתי בכתפי באדישות. 'אבל למה?' לא התאפקתי מלשאול. אמא כמו חיכתה לשאלה. "התמונה הזו יקרה לליבי-" ענתה לי בפשטות. "היא מזכירה לי עד כמה הסידור הוא ידיד הנפש של חיי, ועד כמה חסרה לי לפעמים התמימות היפה הזאת, שהייתה לך אז, בשעתו-" הצביעה אמא על פני המחייכות שניבטו מן התמונה- "התום הרך הזה שהבטיח אז בכל הכח שהסידור הוא הדבר הכי חשוב בעולם…"

השפלתי את מבטי. משהו רטוב התגנב לקצה העין הימנית. אופס. אסור לבכות בשבת, נכון?

     אז מיהרתי לנשום עמוק, כאילו לא נגע לי אישית- "אבל התמונה הזאת יקרה גם לי…" ופתאום צלל קולי ללחישה חרישית- "אני אוהבת אותה… אני רוצה אותה תלויה לי על הקיר לתמיד…"

     ולך אני אומרת, המורה, שהתמונה הזאת מזכירה לי את שירה האמיתית… גדולה, בוגרת אמנם, חמש שנים אחרי אותה מסיבת סידור בכחול לבן- ועדיין רוצה מאוד להתפלל כמו אז, כמו שפעם שרתי בטוהר… "ותן בליבנו בינה להבין.. להשכיל.. לשמוע… ולקיים".

המורה, אני לא הגשתי את העבודה בספרות, אני יודעת. לא היו לי כוחות לזה. אכפת לי מהציון, כן, אבל יותר אכפת לי מהאמת שלי עם עצמי. מחר בעז"ה אני מקווה לפתוח אותו שוב, את הסידור, ולנסות גם לפתוח ערוצים חדשים של אמון ואהבה. ואם אצליח- את כבר תדעי, המורה.

את תראי עלי.