הכל השתנה. מאז שנות הששים, של המאה העשרים למנין הנוצרים. תמורות רבות חלו בעולמינו. תהפוכות מדיניות ופוליטיות. מהפכות מדעיות וטכנולוגיות. קצב החיים השתנה. ואף הנסיונות בהם עומד בן תקופתנו, שונים הם, מאד, מהנסיונות בהן עמד בן התקופה שלפני כארבעים שנה.

ואם כיום מתאפינת תקופתנו בנפוצן של האלילים, ובמותם של אידיאות נכריות וזרות, ובשיבה אל המקורות, הרי אז רבים נמשכו אחר רוחות זרות, אחר שכרון כח – תקומת המדינה הציונית, ונס נצחון צבאה.

ברם, דבר אחד לא נשתנה. נפש האדם. נשמתו – אשר חוצבה מתחת כסא הכבוד, ואשר צריכה לחזור למקור מחצבתה, בכחה היא – לא השתנתה. ואף תפקידיה, מצוותיה, תכונותיה, וסדר עבודתה ועמידתה נגד המעכב והמונע, לא השתנו. ולא ישתנו.

וזה אולי תפקידו העיקרי של מעשה זה, אשר אנו עומדים לספרו. ללמדנו על סגולותיה של קבלה קטנה, של מנהג טוב אחד ושל שמירה על מסורת. ואפשר שתכונתו של הסיפור, לאלפנו על חכמתו של גדול בישראל – הרב מטשעבין. ושמא רק לספר לנו ממאורעותיה של אותה תקופה קשה, ונסיונותיה, ועל הצלתה של נפש אחת, ונפשות רבות מישראל ?!

על כל פנים – הכותב, יכתוב את סיפור המעשה אשר שמע מפי מקורות מהימנים, איש מפי איש, עד בעל המעשה עצמו. והקורא…

•  •  •

וזה תורף המעשה.

גם הוא נמשך אחר מקסם הנצחון. הוא ידע גם שטרם יעברו שנתיים, והוא יתגייס לצה"ל. אך אחרים לא ידעו. אביו ואמו, רבותיו וחבריו, לא יכולים היו לשער את המהפך שהתחולל בצפונות לבבו.

רק זאת ראו, כולם. את מעשיו והתנהגותו. את סגנון לבושו שהחליף, את זלזולו בכל קדוש ויקר, ואת אדישותו וקרירותו לתורה ומצוותיה.
והבינו את אשר יהא באחריתו.
אך אין לאל ידם לעשות – מאומה.

ובהגיעו לגיל גיוס, שלח לקרא לו הרב מטשעבין. וכה שח אליו:
בקשה פעוטה לי אליך, טובה אישית, וקלה עד מאד לביצוע. הן בן יחיד אתה להוריך, ואביך פליט אחרון מכל קהילתו שבהונגריה. ורגש נשגב הוא אצלי, רגש הערכה לעירתו. הן שם לא היו נופלים על פניהם אף בבקרו של יום הששי. יודע אני מגמת פניך, אך אנא, אף בהיותך שם, בצבא, היה בן גאה לעירתך, 'אל תיטוש תורת אמך', והמשך להחזיק במנהג זה. דבר קטון הוא.

מבטיח אני רבי.

בתקיעת כף?

הן.

•  •  •

בוקר יום ששי. בבסיס צהל"י אי שם בדרום הארץ.

"הבטחתי, בתקיעת כף. אשמור על מילתי. לא אפול על פני היום".

– 'מה ערך יש לה לאי אמירת תחנון בשחרית יום הששי, אם אין מתפללים וממילא אין אומרים תחנון?!'
"אתפלל איפוא שחרית ולא אומר תחנון".

– 'כיצד אפשר לנהוג שלא לומר תחנון ביום ששי אם גם במשך השבוע אין אומרים?'
"אתפלל אף במשך ימי השבוע".

– 'הלא תפילה בלא טלית-ותפילין, כמוה כמעיד עדות שקר בעצמו!'
"אניח תפילין ואתעטף בטלית, בתפילתי".

– 'הלא מדיני נפילת אפים, שאין נופלים על פניהם אלא במקום שיש בו ספר-תורה!'
"אשיג ספר-תורה".

– 'יש ספר תורה בבסיס, ולא יקראו בו בשני ובחמישי, ובשבתות?'
"יקראו בו".

– 'אין קוראים בתורה אלא בעשרה, במנין יהודים'
"אאסוף מנין".

'ומה יאמרו בראותם בחור המקפיד על תפילה בציבור, ומחלל שבתות בפרהסיא, ומתגעל במאכלות אסורות?'
"אשמור שבת, ואזהר מגיעולי טריפה".

•  •  •

ולאחר שלש שנות שירות סדיר, חזר לישיבה בירושלים. הוא, ועמו ארבעה מחבריו, שהתפעלו ממסירות נפשו, לקיום התורה ומצוותיה.

כיום הוא מרביץ תורה לעדרים, באחת הישיבות הגדולות, בירושלים עיר הקודש.

שאלות