כך פותח הרבינו יונה את ספרו שערי תשובה: כי התשובה הינה – מן הטובות אשר היטיב השם לברואיו. האפשרות של תיקון העבר, היא חסד עצום. במחשבת בשר ודם, זהו דבר שלא יתכן. אך כך אומר לנו בורא העולם: כי לא מחשבותי מחשבותיכם. שובו אלי ואשובה אליכם.

אך למרות הכל, תנקר במוחנו השאלה, האמנם עד כדי כך? האם כה גדול כוחה של תשובה? האם אפשרי לתקן מעשה שהיה? וכי אין חטאים שאין עליהם כפרה? הלכל חטא תמצא סליחה?

אך התשובה לכל הקושיות הנזכרות, המענה לכל השאלות הטורדות, היא אכן חיובית. לכל חטא תמצא סליחה. וכוחה של התשובה כה גדול, ולא רק לתקן את העבר, כלא היה, אלא אף להפוך חובות לזכויות.

ואם איננו מאמינים הבה נלך בעקבות מנשה מלך יהודה. מנשה שהפך לסמל של מלך שהרשיע. מנשה בן חזקיהו, שהינו דמות לחומץ בן יין. ודווקא ממנשה, דוקא ממנו שהרשיע כל כך, נוכל לידע את כוחה של התשובה.

מי היה מנשה זה? מה היו מעשיו? במה חטא, עד שנעשה לסמל של רשעה, והפרת ברית?

כך מספר לנו הנביא על חייו של מנשה. וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים, וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרוֹת, וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם, וַיַּעֲבֹד אֹתָם. וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן הִנֹּם, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי, הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ. וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים.

זוהי חטאתו הגדולה של מנשה. ולא עוד אלא אף וַיֶּתַע (התעה) מְנַשֶּׁה אֶת יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת רָע.

ומה היה עונשו של מנשה? במה פרע לו הקב"ה על חטאיו המרובים?

כך העיד בָנו משה רבנו, מפי הגבורה, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. כי אם יפתה לבבכם, ותעבדו אלוהים אחרים, – כפי שעשה מנשה – כי אז… וְחָרָה אַף יְדֹוָד בָּכֶם… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה.

זה היה עונשו של מנשה, כאשר לא שמע אל הנביאים המוכיחים אותו על חטאיו. כך נפרע ממנו הקב"ה, ע"י אשור שבט אפו. באו עליו אשור, מקל החובלים של הבורא, והגלוהו בבלה.

וכך מסופר על לכידתו של מנשה. וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ – בשילוח הנביאים – וְלֹא הִקְשִׁיבוּ. וַיָּבֵא השם עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים – כדוגמת חכה לדגים, תפשוהו בשפתותיו ע"י חוח של ברזל, ומשכוהו בשלשלת של ברזל – וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה.

ושם בבבל, גזרו עליו עונש מוות. מוות ביסורים. עשו סיר ענק של נחושת, שמו את מנשה בתוכו, והדליקו את האש תחתיו. נגזר עליו להשרף חי. גורלו נחרץ, להתבשל עד שתצא נשמתו ביסורים מרובים. זה היה עונשו הנורא של מנשה על שחטא והחטיא את ישראל בתועבות הגויים, והמרה את פי השם אלוקיו.

והאם כעת חזר בו מנשה? האם הכיר בטעותו? שמא עתה שב בתשובה, ויתודה על חטאיו? האמנם הכיר עתה בטעותו?

לא. עדיין לא. מנשה אינו מתייאש. מנשה עדיין לא חוזר בתשובה. לא מכיר בטעותו, וככלב שב על קיאו מתפלל ומבקש מאליליו הרבים שיבואו לעזור לו בעת צרתו. עודו בתוך הסיר, גם כשהוא כבר בתוך הקדירה הגדולה של הנחושת, לא שב מנשה מחטאיו. גם שם תוך כדי יסוריו הנוראים עדיין מעתיר הוא לפסיליו שיבואו להצילו. עדיין ממשיך  לדבוק בטעותו ובחטאיו.

וכלום הואילו לו? וכי יכול מי מהם להצילו מגורלו, כפי שהוכתב מראש ע"י מי שאמר והיה העולם?

ודאי שלא. הן עץ ואבן המה, אשר לא יאכלון, ולא יריחון. את עצמם אין הם מצילים, וודאי שאת עובדיהם לא יוכלו להציל.

אך רק לאחר שניסה מנשה להתפלל ולבקש מכל עבודה זרה שבעולם. רק אחר כל נסיונות הנפל הללו, נזכר. נזכר במה שאביו חזקיהו לימדו. נזכר שכאשר היה ילד לימדו אביו את פרשת התוכחה.

ושם, בתוכחה, הבטיח בורא העולם כי, בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – הכתובים למעלה בפרשה. כאשר יבואו עליך כל הדברים שנאמרו בפרשת התוכחה. כאשר יתגשמו הנבואות כי יגלו לבבל, ויצר להם אויבם מאד –  בְּאַחֲרִית הַיָּמִים – כי אז, גם יתקיים וְשַׁבְתָּ עַד יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ. כי למרות העונש הנורא שכבר מתקיים, כדאי לשוב אליו יתברך, כִּי קֵל רַחוּם השם אֱלֹקֶיךָ – ואם תשוב אליו – לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ, וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם.

וכאשר נזכר מנשה בזאת, אמר בלבו אנסה ואתפלל אליו, אנסה לשוב אליו, ואראה אם יקבלני בתשובה. אם יקבל תשובתי, ויצילני מצרתי, וימלטני מאויבי, הרי טוב הדבר, ואות וסימן הוא כי השם אכן הינו ק-ל  גדול ונורא. אך אם לאו, אם לא יקבלני השם בתשובה, הרי הוא סימן כי כל הצדדים שוים. [1]הרי זו הוכחה כי הקב"ה ח"ו אינו יותר טוב משאר האלילים עליהם התפללתי. שהרי גם הם לא ענו לי בעת צרתי, ואף הוא אינו עונה לי.

ואז – חזר מנשה בתשובה, בכל ליבו, וחילה את פני השם אלוקיו.

ומה כעת? האם ראוי שתקובל תשובתו של מנשה? האם תשובה הבאה מתוך יסורים תשובה תיקרא? וכי תפילה רק מתוך חדלות וחוסר אונים, תוכל להישמע? האם גם לאחר חוצפתו, עוד נשאר לו פתח להיכנס בו?

אמנם כן. הבורא יתברך, הק-ל הגדול, הכל יכול, קיבל תשובתו. למרות קטרוגי המלאכים, על אף חוצפתו הגדולה כלפי שמיא, תוך כדי יסוריו. הגם כי חטא והחטיא, והיה ראוי שלא לקבלו בתשובה, חתר הבורא חתירה תחת כיסא כבודו, וקיבל תפילתו. חתר חתירה, כדי שלא יוכלו מלאכי השרת לסתום חלונות רקיע, ולעכב את תשובתו.

קיבל השם יתברך את תשובתו, והשיבו לירושלים למלכותו. הביא הבורא רוח סערה, והרוח נשאה את מנשה מבבל, הרוח נשאתו מתוך הסיר בו התבשל, והשיבתו לירושלים לארמונו. וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי השם הוּא הָאֱלֹקִים.

אך הלא דבר זה משולל כל הגיון? כיצד יתכן כי אין דבר העומד בפני התשובה? זהו דבר שהשכל האנושי מתנגד לו!

אכן. התשובה הינה דבר שבשכל אנושי, אין לו הבנה. ולא רק בשכל, אלא גם בחכמה האלוקית, לכאורה אין לזה כל הסבר. ונבאר את דברינו.

כך לימדונו חכמינו זכרונם לברכה, כי שאלו לחכמה לנבואה ולתורה. חוטא מהו ענשו?! ואף לא אחד ענה, כי תקנתו בתשובה. התשובה אינה שייכת להגיון החכמה, הנבואה והתורה.

אך מה פירוש הדבר, שאלו לחכמה? וכי החכמה הינה איש אשר נשאלהו? ומה פירוש שאלו לתורה? הן התורה תדבר עוד טרם נשאלָהּ?

אלא, הם הם הדברים. כי כאשר נלך ונברר האם על פי שכל בן אנוש, האם על פי החכמה האנושית, יש תקנה לחוטא,  תהיה התשובה, לא! כאשר נשאל לחכמה, כאשר נברר על פי התבונה של שכל בשר ודם, חוטא מהו ענשו, כיצד יתקן החוטא את אשר עוות, נווכח כי אין לו תקנה. חטאים תרדוף רעה. הרע עצמו, החטא עצמו שבו חטאו, הוא ירדפם עד שיכלו מעל פני האדמה.

וכן כאשר נלך וננסה ללבן על פי שכל הנבואה. כך כאשר נשאל לנביאים על פי הבנתם הנבואית.  ככה יענונו בחזון אותו הם רואים במראה הנבואה. תקנתו היחידה של החוטא היא המיתה. כיון  החוטא הרי מרד במלכו, מרד בבורא העולם, ולא ניתן לתקן את החטא והמרד, רק ע"י מיתתו של החוטא, ואז יסור המרד מהעולם.

וכך כאשר ננסה לעיין בדברי התורה. כאשר ננסה ללמוד מתוך פרשיותיה (קודם שנזדקק לפרשה המחודשת של התשובה), כיצד יכול החוטא לכפר על חטאיו. הן כך יעלה בידנו, יביא קרבן ויתכפר לו. הן אמנם, עליו למות כדי שימחל לו אותו עוון שחטא בו. אך יביא נפש תחת נפש. יקריב את נפש הבמה תחת נפשו שלו, ובזה ייחשב כאילו הוא עצמו הקריב עצמו על גבי המזבח, ועברה חטאתו.

עד ששאלו לקב"ה בעצמו. כלומר, כל ההבנות הללו שרירות וקיימות עד שנתחדשה פרשת התשובה. הקב"ה ברוב אהבתו אלינו, ברא טרם בריאת העולם את התשובה. בורא העולם אינו חפץ במיתתנו, ואף לא יבקש מאיתנו קרבן. רק זאת יבקש, יעשה תשובה. ובתשובה זו, על ידי עקירת הרצון, ושינוי המעשים, נחשב בעיניו, כאילו המתנו את עצמנו, וכאילו הקרבנו כל הקרבנות שבעולם.

שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל.
כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם השם אלוקים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ.

ומשל נאה המשילו, על החסד הגדול של התשובה.

בגידה. הן מעצם המילה נזדעזע. לא כל שכן מבגידה במלכות. הבגידה במלכות מאז ומקדם נחשבת היתה לפשע הנורא ביותר. ואין חמלה אף על ידידים וקרובים. ואפילו לא על בני משפחת המלוכה עצמה.

ומעשה בבנו של המלך שמרד באביו הגדול. אך למרות צערו הנורא של אביו לא יכל להצילו. כי משפט צדק יש במדינתו. מערכת של דין שהוא עצמו יסדה. וכעת אף אם מדובר בבנו יחידו, לא יתכן להרוס את מערכת אכיפת הצדק. לא יתכן להפוך את המדינה, בשביל להציל את בן המלך.

גם בן המלך מלא חרטה היה. גם הוא הבין שאין לו מנוס ומפלט. גם אילו ירצה אביו, לא יוכל להצילו מדינו. אף אם יחפוץ מאד, לא יוכל, אביו, למלטו מעמוד התליה, המחכה לפושעים כמותו.

אך דבר אחד לא ידע. לא ידע הבן, כי אביו עמד כל אותה העת מאחרי חלונות תאו. לא ידע כי אביו הגדול עמד וציפה לבכיו. וכאשר בכה והתחרט, המו מעיו של אביו לשמע בכיו. ואחר ימים מועטים…

אחר ימים מועטים, שמע הבן קולות מוזרים עולים מבטן האדמה. צלילים של דפיקות ונקישות שמע. ועד שהספיק לפנות כה וכה, פערה האדמה את פיה, ומתוכה עלה כמו מאוב, דמותו של אביו. בני – אמר לו – מהר והצטרף אלי, קודם שישימו השומרים הסוהרים לבם לנעשה.

בשמחה אין קץ רץ והתרפק הבן על כתפי אביו מולידו, וברח עמו דרך המנהרה אשר חפר. הגיעם לארמון, ביאר האב את מעשיו. הן תבין, כי לא יכולתי להורות להוציאך ולמלטך מבור כלאך. אך גם לא יכולתי שלא לדאוג לחלצך מצרתך, אחר שהתחרטת ושבת אלי בכל לבך. לכן חפרתי מחילה מתחת כיסא כבודי, מקום אשר אין לאיש משרי רשות להיכנס לשם, למען לא יוכל איש מהם לעכב על ידי. כך עקפתי ומנעתי את כל המקטרגים, ועלה בידי להצילך, מהפח אליו הפלת את עצמך.

והנמשל. ברור ומובן.

המלך, הוא מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.
הבן שמרד, הוא היהודי, שחטא.
הצער והחרטה של הבן, הם התשובה והחרטה, ועקירת הרצון, אותם מבקש מאיתנו השם יתברך, במקום המיתה והיסורים.
המחילה שחפר המלך, הינה התשובה, שהיא בעצם חתירה שחופר בורא העולם, על מנת להצילנו מכל משטיננו ומקטרגינו.

וכך אנו אומרים בתפילה זכה:

וְאַתָּה השם אֱלֹקֵינוּ הָרוֹצֶה בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנֶאֱמַר כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם השם אלוקים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ: וְנֶאֱמַר הֶחָפֹץ אֶחְפּוֹץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם השם אלוקים הֲלֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה.                                                                                                  

וכך מדריך אותנו רבינו יונה, הדרכה לשב בתשובה.

ביום ההוא ישליך כל פשעיו אשר עשה, ויעשה עצמו כאלו בו ביום נולד ואין בידו לא זכות ולא חובה, וזה היום תחלת מעשיו.

יעשה עצמו כמשליך מעליו כובד העוונות ועוצם החטאים אשר עשה.

ולא יבהילוהו רעיוניו שלא יניחוהו לשוב כי יבוש מחטאיו. כי יחשוב איך אוכל להעיז פני ולשוב, ואני חטאתי עויתי פשעתי כזאת וכזאת עשיתי, עברתי ושניתי ושלשתי עד אין ספורות, ואיך אבוא עוד לפניו כבושת גנב כי ימצא, כי בושתי לעמוד לפניו, ואף איך ארמוס חצריו ואיך אשמור חוקיו.

אל יחשוב כן כי המסית יושב כזבוב במפתחי הלב, מתחדש עליו בכל יום, צופה ומביט להכשילו ומשים לבו לעצה הרעה הזאת. רק יחשוב כי כן מדת הבורא יתברך, ידו פשוטה לקבל שבים.

ואף תפילה חיבר לנו רבינו יונה מגירונדי. תפילה עצומה ונוראה. תפילה אשר כל אשר נוכל לחשוב ולומר, על אודות תשובתינו, כבר נמצא בתוך תפילה זו.

וזהו לשון התפילה:

אָנָּא הַשֵּׁם חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי כָּזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי (יפרט את חטאיו) מִיּוֹם הֱיוֹתִי עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְעַתָּה נְשָׂאֲנִי לִבִּי וְנָדְבָה אוֹתִי רוּחִי לָשׁוּב אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב טוֹב וְשָׁלֵם, בְּכָל לִבִּי וְנַפְשִׁי וּמְאֹדִי, וְלִהְיוֹת מוֹדֶה וְעוֹזֵב לְהַשְׁלִיךְ מֵעָלַי כָּל פְּשָׁעַי וְלַעֲשֹוֹת לִי לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלִהְיוֹת זָרִיז וְזָהִיר בְּיִרְאָתֶךָ. וְאַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהַי הַפּוֹתֵחַ יָד בִּתְשׁוּבָה וּמְסַיֵּעַ לַבָּאִים לִטַּהֵר, פְּתַח יָדְךָ וְקַבְּלֵנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ, וְסַיְּעֵנִי לְהִתְחַזֵּק בְּיִרְאָתֶךָ, וְעָזְרֵנִי נֶגֶד הַשָּׂטָן הַנִּלְחָם בִּי בְּתַחְבּוּלָה ומְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי לְבִלְתִּי יִמְשׁוֹל בִּי. וְהַרְחִיקֵהוּ מֵרְמַ"ח אֵיבָרִים שֶׁבִּי, וְתַשְׁלִיכֵהוּ בִּמְצוּלוֹת יָם, וְתִגְעַר בּוֹ לְבִלְתִּי יַעֲמֹד עַל יְמִינִי לְשִׂטְנִי. וְעָשִׂיתָ אֵת אֲשֶׁר אֵלֵךְ בְּחֻקֶּיךָ, וַהֲסִירוֹתָ לֵב הָאֶבֶן מִקִּרְבִּי, וְנָתַתָּ לִי לֵב בָּשָׂר. אָנָּא יְהֹוָה אֱלֹהַי, שְׁמַע אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו, וְקַבֵּל תְּשׁוּבָתִי, וְאַל יְעַכֵּב שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן אֶת תְּפִלָּתִי וּתְשׁוּבָתִי. וְיִהְיֶה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ מְלִיצֵי ישֶׁר לְהָלִיץ בַּעֲדִי לְהִכָּנֵס תְּפִלָּתִי לְפָנֶיךָ. וְאִם בַּחֲטָאַי הָרַב וְעָצוּם אֵין לִי מֵלִיץ ישֶׁר, חֲתֹר לִי אַתָּה מִתַּחַת כִּסֵא כְבוֹדֶךָ וְקַבֵּל תְּשׁוּבָתִי וְלֹא אָשׁוּב רֵיקָם מִלְּפָנֶיךָ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה:

[1] אך הלא זוהי חוצפה נוראה? וכי אין מנשה יודע, כמה חטא והכעיס ל אלוקיו? האם לא יבין כי אם לא יקבלוהו בתשובה, אין זה משום שאין כח ביד הקב"ה, כי אם בגלל חטאיו המרובים?

א"א לומר, כי העבודה הזרה, כמוה כדבר אל קיר. לבקש מהפסילים הרי הוא דומה למתפלל לעץ ולאבן ממש, כאחד מן השוטים. שהרי לא נחשדו מנשה וחבריו בטפשות, כי אם ברשעות. (אמת, כך הוא. אך עלינו לבאר את הרעיון הטמון בזה).

אך זאת נדע. כי בדורו של אנוש, הדור בו הוחל לקרוא בשם השם. הדור בו נתחלל שמו, והחלו לעבוד עבודה זרה. על דור זה, מבאר הרמב"ם את טעותם, כי החלו לעבוד לאלילים.

וכך אומר הרמב"ם. אמרו: זהו כבודו של מלך, לכבד את שריו. כך חשבו לכבד את הכוכבים והמזלות המשמשים בעולם. (שהרי הם השרים המשמשים לפני הקב"ה, כמו השמש המחממת, והמזלות, וכדו'). לכך החלו לעבדם ולהקריב לפניהם קרבנות. ואחר זמן בכלל נשתכח שמו של הבורא עכל יכול, וחשבו כי רק הם, הכוכבים והמזלות, הם המנהיגים, ורק בכוחם הם פועלים.

ודבר זה הוא שקר ושטות. כי הן אמנם שיש כוחות הפועלים בטבע העולם. אך כל כוחם ניתן להם ממי שאמר והיה העולם. ואין להם שום כח עצמי כלל וכלל. וכל כוחם הריהו מוגבל רק לדבר שעליו הפקדו, ורק ברצונו יתברך. ואילו אלוקי האלוהים, הוא בעל הכוחות כולם, וממנו נבקש ואליו נתפלל בעת צרותינו כי רק בידו היכולת להושיע.

וזה אשר אמר מנשה. כך הוא מדבר מתוך הסיר. אלו הם דבריו. הן הראיתי לדעת כי הפסילים הם הבל ותוהו. אך אם בחטאי הרב והעצום לא ניתן לקבלני בתשובה, סימן שאף לפני בורא העולם יש מגבלות. גם כוחו מוגבל. ואם כוחו מוגבל אין הוא שונה מהאלילים אליהם עבדתי.

אך אין שום מגבלה לפני בורא העולם, ולכן אומר הקב"ה, הריני מקבלו בתשובה. כי אם איני מקבלו, הריני נועל דלת בפני בעלי תשובה.