המדבר, ארץ ציה וצלמות. לא ישב אדם שם. המדבר אינו מקום יישוב, שימצא אדם פרנסתו ומזונותיו שם. ואם תעה אדם בישימון, אם איבד דרכו בציה, הן ידוע הוא גורלו. עליו לנסות להיזון מעשבי הבר, ומחיות המדבר המועטות המתקיימות במקום אשר כזה.

וכבר מעשה באדם ושני בניו, שהיו מהלכים במדבר, ואבדה דרכם בין הררי נמרים. נאלצו השלשה לפרנס את עצמם ממזונותיהם של חיות הבר, הוכרחו לאכול את מעט העשבים הראויים למאכל. אך אין זה מאכל בריאים. עשבם ועלים אינם מאכלו של אדם מן היישוב. מחוסרי תקון הם. ועל כן יכאיבו לאדם במעיו, מדי אכלו אותם.

וכך הווה. מדי אכלם חשו בבטנם, אך מוכרחים היו לאכול, כדי חייהם. עד שיום אחד בא הבן הקטן לאביו, ובשרו בקול תרועה. ראה אבי, כיום באכלי מעשבי הבר הנקרים בדרכינו, לא חשתי כל מחוש. הן זאת אלא, כי כבר הורגלו בני מעי, במזונות אלה. האב בשמעו את דברי בנו, לא שמח בשמחתו, כי אם בכה בכי רב.

ויאמר לבנו ויבאר פשר בכיו. ראה בני. הן אנו תועים עתה בישימון, בין אריות ונמרים, ושאר חיות הטורפים. אך בכל עת, באכלנו מדשא הארץ כבהמות, וחשנו במעינו, זכור הייתי כי בני אנוש אנו, ואין אלה מזונותינו. טבע גופינו נשאר כטבע בני האדם, ועל כן אין אנו מסתגלים למזונות החיות. אך כעת בשמעי כי טבע גופך כבר נהפך להיות כטבע הבהמות והחיות. כעת התברר כי נשתנו בך סדרי בראשית, ונהפכת לטבע אחר, לטבע בהמי. אות הוא כי גופך כבר חדל מטבע שאר האנשים עלי חלד, ויהפך כבהמה. ואיך לא אבכה.

אך האם סיפור אמיתי הוא? האם אכן היה?

הלא זה אינו מענינו כלל! כי כל כולו של המעשה לא בא אלא בשביל המסקנה הנוראה העולה לשמע המילים.

אם אינך מרגיש, אות הוא, כי כבר נהפך טבעך לטבע הבהמות, ועל כן אינך מרגיש. הן כל אחד מאתנו מודע להרגשה הרעה, המצטרפת וכרוכה עם כל מעשה אשר איננו הגון.

ומה שם ייקרא להרגשה זו? ומאין תבא אל ליבנו? ומדוע נחוש בה בכל עת אשר נחטא?

אלוקים עשה את האדם ישר. הקב"ה ברא את האדם, כל אדם, עם ישרות פנימית הטבועה בליבו. ועל כן ישנא האדם כל עושה עוול, מפני אהבת האמת החקוקה טבעו, והמזוגה בתוך נשמת רוח אפו.

וזוהי הרגשת המצפון, ונקיפותיו. המצפון הלא הוא הרגשת האמת, ואהבת היושר החקוקה בשורשינו, והצפונה בתוך תוך עומק לבבנו.

ועל כן בכל עת אשר נכשל ח"ו בחטא, ונחוש את נקיפות המצפון, נשמח. כי ידוע נדע, כי עדיין נשמת רוח אלוקים בקרבנו, וכי רגשותינו רגשות אדם הנברא בצלם. נשמח, כי נפשנו עדיין נשארה בטהרתה, ועדיין בכוחה לשוב ולחדש ימיה כיום הבראה.

אך כאשר יחדל מצפונינו להציק לנו כל אימת ונחטא, אות הוא כי ח"ו הושחתה נפשנו. כאשר נחדל להרגיש, נדע כי הפך טבענו לטבע בהמי, כבהמות וכחיות אשר אין להם מצפון, כי לא נבראו בישרות.

אך האם כה רעה היא העבירה? כה עצום השחתת החטא? מדוע נרגיש כה עמוק בלבנו, את המצפון הלז, המכה אותנו?

לכשנתבונן, המענה כה פשוט הוא. הפתרון ידבר בעד עצמו. הן כך נרגיש, הלא מצפוננו פעיל, ומדוע זה נקשה קושיות?

הלא זה הדבר אשר נחוש, כי כמה וכמה רעות יפעל החטא האחד על הנפש. וכשננסה לפרטם נמצאם ארבעה.

הרעה הראשונה: ירידה בדרגה – כאשר יחטא האדם ירגיש היטב בנפשו, אם אך לא ירמה את עצמו, כי כבר איננו כקודם החטא. הרי ירגיש האדם כי אחר החטא הריהו כבהמה אשר לא תשלוט על עמה, ותחטוף כל אשר תתאוה אליו.

הרעה השניה: לכוד בכף יצרו – קודם שיחטא, מרגיש האדם כי יכול הוא לעמוד בפני יצרו המשיאו לעבור על דעת קונו. אך לאחר שחטא, וטעם טעם חטא, כבר איננו ברשותו כקודם. שהרי לא עמד בנסיון כבר בראשונה, ומי לידו יתקע, כי הפעם השניה תיקל מהראשונה.

השלישית: ישא בתוצאות מעשיו – כלומר עתידים  להיפרע ממנו על עברו את פי אלוקיו. והעונש אינו דבר נפרד מהעבירה, אלא הוא קשור לחטא, כסיבה ותוצאתה. העונש הוא [1]תוצאה ישירה מהחטא. בדרך כלל בעוה"ב ייענש החוטא, ופעמים אף בעוה"ז.

והרביעית: חרון אף השם – והיא, העולה על כולנה. הרי כל חפצינו וישענו, קרבת אלוקים. וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹקִים לִי טוֹב. ורצוננו, לעשות נחת רוח לפניו יתברך.  רצוננו, שהבורא ברוך הוא יחייך לעברנו. יקשיב למשאלות לבנו. ישא פניו אלינו, ויחונן אותנו באור פניו. ותירצה עבודתנו לפניו.      וכאשר חוטא האדם, הריהו מתרחק מבורא העולם. השם יתברך כביכול כועס עליו. ואז, אין עבודתו רצויה, עושה מצוות וטורפים אותן בפניו. מתפלל, וסותמים חלונות רקיע.

עתה נבין את דפיקות הצפון, אשר יעוררנו על כל אלו הרעות, שיגרום חטא אחד.

אך האם יש תקוה? האם יש מוצא? האפשר לתקן את ולהחזיר את הגלגל אחורה? הנוכל לחוש שוב רגשות קודש? האם ירצנו השם יתברך, אחר שהכעסנו אותו?

הלא נדע כי יש מוצא. נשכיל ונבין, כי יש – תשובה.

והתשובה, הינה התשובה והפתרון, לכל הרעות שגורם החטא. התשובה הינה חסד ורחמים מאת הבורא יתברך. כי יודע הוא, הבורא, כי קרוצי חומר אנו, עמד וסידר לנו דרכי תשובה. ולא עוד, אלא, זוהי אף מצוה מהתורה, לשוב ולהתודות לפניו, כאשר נחטא לו.

והנה לשונות רבותינו הראשונים, יקרים מאד. ופעמים ומילה אחת שלהם, תכיל שורות הרבה שלנו. והנה כשנעיין בדבריו המתוקים של בעל ה"שערי תשובה", נבחין מיד כי במילים מועטות שלו, כלל כל דברינו, ויותר מהם.

וכך הם דברי רבנו יונה, בספרו שערי תשובה.

מִן הַטּוֹבוֹת אֲשֶׁר הֵיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּרוּאָיו, כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם, וְלָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם, לַחְשׂוֹךְ נַפְשָׁם מִנִּי שַׁחַת, וּלְהָשִׁיב מֵעֲלֵיהֶם אַפּוֹ, וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ, כִּי הוּא יָדַע יִצְרָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כה, ח) טוֹב – וְיָשָׁר יְיָ עַל – כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ. וְאִם הִרְבּוּ לִפְשׁוֹעַ וְלִמְרוֹד וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, לֹא סָגַר בַּעֲדָם דַּלְתֵּי תְשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ו) שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה. וְנֶאֱמַר (ירמיה ג, כב) שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם. וְהֻזְהַרְנוּ עַל הַתְּשׁוּבָה בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת בַּתּוֹרָה.

האם נוכל להכיל את עומק רעיונותיו של רבנו יונה? האם נצליח להכיל את כונתו בכל מילה מדבריו הקדושים? מהו "פחת מעשיהם"? ולמה כונתו כשאומר "פח פשעיהם"?

אך הלא הם הם הדברים שדיברנו. הוא מה שטענו, כי במילה אחת שלו, כלל רבנו יונה משפטים שלמים שלנו.

וכך מתחיל לבאר בעל השערי תשובה, את ענין התשובה.

והוא: כִּי הֵכִין לָהֶם הַדֶּרֶךְ לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ פַּחַת מַעֲשֵׂיהֶם. פירוש, התקין סולם, לעלות חזרה למדרגתם קודם החטא. לשוב למעלתם קודם שירדו ממנה. לתקן את הרעה הראשונה שאמרנו.

וכן הכין להם הדרך לָנוּס מִפַּח פִּשְׁעֵיהֶם. זו הרפואה לרעה השניה שמנינו. כי חידש בורא העולם, דרך ואפשרות לברוח ולהינצל ממלכודת היצר, שלכדנו בכפו כבר פעם אחת.

וכן התקין היוצר, ארוכה ומרפא לכל שברינו ומכאובינו, אשר יבואו עלינו כתוצאה מהחטא. הכין לנו דרך לַחְשׂוֹךְ נַפְשֵׁנוּ מִנִּי שַׁחַת.

ולא זו אף זו. אף הכין והתקין לנו דרך, לְהָשִׁיב מֵעֲלֵינוּ אַפּוֹ. להסיר כעסו מעלינו, ולשוב לרחמנו.

אך אמנם כן הוא. ניתן לנו דרך לתקן ולרפא את חוליי החטא. אך האם יהיה החוטא מרוצה לפני מי שאמר והיה העולם? האם ישוב וירצהו? התרצה עבודתו לפניו? האם רוצה הבורא בתשובתנו?

אכן כן הוא. רוצה הבורא בתשובתנו. וכך ממשיך רבנו יונה וכותב באותו מאמר אשר בו עיינו קודם. וְלִמְּדָם וְהִזְהִירָם לָשׁוּב אֵלָיו כִּי יֶחֶטְאוּ לוֹ לְרֹב טוּבוֹ וְיָשְׁרוֹ. וכך אף מאלפנו דעת, הרמב"ם, בהלכות תשובה, וכך כותב במעלת התשובה. כמה מעולה היא התשובה. אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל… צועק ואינו נענה… ועושה מצות וטורפין אותן בפניו…

והיום הוא מודבק בשכינה… צועק ונענה מיד … ועושה מצות ומקבלים אותן בנחת ושמחה שנאמר: כי כבר רצה האלקים את מעשיך. ולא עוד אלא, שמתאוים להם שנאמר: וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.

אך מדוע זה כה דופק לבנו? מדוע מזרזנו לשוב? הלא ירצנו בוראנו תמיד, ותדיר ימתין ויחכה לנו, מדוע להיחפז?

אך הלא אבינו שבשמים ממתין, ואנו נניח לו לחכות?! הלא זוהי חוצפה שאין כדוגמתה.

הלא האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כיון שהתשובה היתה הגורמת לחטא, לא תעזור לכפר עליו. הרי אין קטגור נעשה סנגור.

ואף גם זאת, אם התשובה הינה מצוה מדאורייתא, הן כשנתעצל ולא נשוב, הלא נוסיף חטא על פשע. הרי באה מצוה לידנו, אל נא נחמיצנה.

וכבר ידוע משלו של בעל השערי תשובה, על המתאחר לשוב. והוא ידמהו ללסטים שנחבש בבית האסורים. אשר גם כאשר חבריו ברחו במחילה שחפרו, הוא נשאר בכלאו, ולא ברח יחד עמם. ויכהו שר בית הסוהר. ויאמר לו: הוי קשה יום.

אך מדוע הכהו? הרי הבורחים הם שחטאו, והוא הוא שנשאר כמצוות המלך, לרצות את ענשו?

אך נבינה. הלסטים שלא ברח, אין זאת משום שרצה לקיים רצון המלך. כי אילו רצה לקיים מצוותו לא היה גונב ורוצח. אין זאת אלא, שלא היה מודע לחומרת מעשיו. לא השכיל להבין, את רוע מצבו. לא הפנים כי נמצא הוא בבית הסוהר, במקום העונש. כי אילו היה מבין, אם היה שם על ליבו את כל אלו, כי אז מבקש היה לברוח. מחפש דרך להימלט. ואם לא עשה זאת, אות וסימן הוא לגודל טפשותו וכסילותו.

---

[1] ונסביר על פי משל.

משל לאדם שעבר על חוקי התנועה. אך לו היה נזהר שלא יראנו שוטר, ניחא. וכיון שלא נזהר, ראהו איש החוק, הוליכו לבית המשפט ושם קצב לו השופט את ענשו. הנה עונש זה אינו תוצאה ישירה של מעשיו.

לעומתו חברו, גם כאחיו, לא שמר על חוקי התעבורה, שנועדו לשמור ולהגן על חיו, ועל חיי שאר העוברים בדרך. לא נזהר, ולא נשמר, והתהפך עליו רכבו אשר נסע בו, ויפצע פצעים חמורים, פצע וחבורה ומכה טריה. וישבר את כל איברי גופו אין בו מתום. הנה זה גם הוא קיבל את ענשו. אך בשונה מאחיו, עונש זה קשור ישירות למעשיו.

כך הוא עונש החטא. החטא עצמו, כביכול, יענישנו. ועונש זה קשור הוא לחטא קשר ישיר, ולא במקרה.