פורסם על ידי ב 26 בינואר 2014 בתוך טורים אישיים, תעודות | 2 תגובות

מעשה בכפרי נבער מדעת אשר נסע אל העיר הגדולה. באחד מסיוריו ברחובות השוק נתקל במחזה מרהיב: דמות שר נכבד, לבוש מחלצות יוקרה, מעונב ומחוייך- עומד מול שר זהה לו במדוייק.

"איזה מראה מלבב!" נהנה הכפרי מן ההמצאה, ומיד התעניין כיצד ניתן לרכוש את דמות השר בכפילותו הנגדית…

כתשובה, הצביע המוכר על לוח זכוכית מוכסף: "זכוכית זו כל אשר תעמיד מולה- תראהו פעמיים!"

הכפרי המאושר ארז בעדינות את לוח הזכוכית, גאה ונרגש הציגו לפני הכפריים בשובו: "המצאה כבירה מעין זו מעולם לא ראיתם! קניתי כאן דמות שר רם ונכבד, מחוייך ומעונב, עומד מול שר זהה לו במדוייק!"

ויתמהו בני הכפר לשמע דבריו תמיהה גדולה…

נקל לשער את פרצופו המאוכזב של הכפרי הנבער, עת התחוור לו כי לא שר הביא עימו, ולא בן שר…

ואתם, האם לפלא בעינכם, כי בעומדו  מול לוח הזכוכית הכסוף, לא ראה שם כי אם כפרי נבער, לבוש בלויי סחבות?!…..

ודאי שלא!!

לא ידע אותו כפרי כי מראה- כשמה כן היא, אין לה מהות משל עצמה, כל מהותה-

להראות ולשקף את העומד מולה!

העמדת שר? תראה מראתך מראה נהדר!

העמדת כפרי דלפון? אף המראה- בהתאם…

מלאכתו של מורה- כמוה כמראה, נטולת נגיעות. ובדומה לאותה מראה- עליו לשקף לתלמידו את מצב לימודיו ואת הישגיו.

היעלה על דעתו של גמד לכעוס על המראה המשקפת בה את דמותו קצרת הקומה? האם המראה, היא הקובעת את מימדיו של השמן הניצב כנגדה? לא ולא! ברי לכל בר דעת כי אין המראה מציגה- אלא את העומד מולה, ולה אין שייכות בכך כלל וכלל…

אנחנו כמורות-

יודעות עד כמה אין זה קל לשקף לתלמיד בדיוק את מה שהוא. בלי נגיעות של "מגיע לו", בלי חישובי נקם על הפרעות למיניהן- פשוט להיות מראה, כאילו בלי רגשות אישיים, בלי להכניס את ה"אני" לתמונה- אחרת בלי פתק? חבל. הכלל בכיתתנו אומר שלא מאחרים בלי פתק. כעת תיאלצי להתפלל בחוץ ולהשלים שעור תורה כבר למחר.

ו- זהו!

בלי כעס, בלי להחמיר טון דיבור, בלי נפנופי אצבע מאשימה- מאומה!! כ י אנחנו רק מראה. ומראה אינה כועסת על שמנים, אף לא על בעלי שומות מכוערות למראה- היא פשוט משקפת בדממה את התוצאה, שלעיתים עגומה ולעיתים מחמיאה, פעמים משמחת ופעמים מזעיפה פנים- בלי כל נגיעה, בלי שייכות אישית אליי, אני כאן כדי להנחות, לנווט, לעצב.

אתם יודעים מה אפשר ללמוד מ GPS?

"מחשב מסלול מחדש…"

הוא לא כועס על שפנית ימינה במקום שמאלה, הוא לא נוזף על פניה במחלף אחד לפני או רמזור ש'פספסת' – הוא פשוט (?) מחשב מסלול מחדש.

נסו, פעם אחת-

להישאר מחוץ לתמונה.

אף תלמידה לא הפריעה "לי". ההפרעה היא לגמרי שלה, ה'ברוך' רשום על שמה.

תראו, שהיחס הוא לגמרי אחר. ניטרלי, נקי משיקולי כבוד ורושם, ומכוון בקליעה מוצלחת- למטרה נשגבת.