פורסם על ידי ב 20 באוגוסט 2013 בתוך יהדות, ימי הרחמים והסליחות, מועדי ישראל, תשובה | אין תגובות

המדבר, ארץ ציה וצלמות. לא ישב אדם שם. המדבר אינו מקום יישוב, שימצא אדם פרנסתו ומזונותיו שם. ואם תעה אדם בישימון, אם איבד דרכו בציה, הן ידוע הוא גורלו. עליו לנסות להיזון מעשבי הבר, ומחיות המדבר המועטות המתקיימות במקום אשר כזה.

וכבר מעשה באדם ושני בניו, שהיו מהלכים במדבר, ואבדה דרכם בין הררי נמרים. נאלצו השלשה לפרנס את עצמם ממזונותיהם של חיות הבר, הוכרחו לאכול את מעט העשבים הראויים למאכל. אך אין זה מאכל בריאים. עשבם ועלים אינם מאכלו של אדם מן היישוב. מחוסרי תקון הם. ועל כן יכאיבו לאדם במעיו, מדי אכלו אותם.

וכך הווה. מדי אכלם חשו בבטנם, אך מוכרחים היו לאכול, כדי חייהם. עד שיום אחד בא הבן הקטן לאביו, ובשרו בקול תרועה. ראה אבי, כיום באכלי מעשבי הבר הנקרים בדרכינו, לא חשתי כל מחוש. הן זאת אלא, כי כבר הורגלו בני מעי, במזונות אלה. האב בשמעו את דברי בנו, לא שמח בשמחתו, כי אם בכה בכי רב.

ויאמר לבנו ויבאר פשר בכיו. ראה בני. הן אנו תועים עתה בישימון, בין אריות ונמרים, ושאר חיות הטורפים. אך בכל עת, באכלנו מדשא הארץ כבהמות, וחשנו במעינו, זכור הייתי כי בני אנוש אנו, ואין אלה מזונותינו. טבע גופינו נשאר כטבע בני האדם, ועל כן אין אנו מסתגלים למזונות החיות. אך כעת בשמעי כי טבע גופך כבר נהפך להיות כטבע הבהמות והחיות. כעת התברר כי נשתנו בך סדרי בראשית, ונהפכת לטבע אחר, לטבע בהמי. אות הוא כי גופך כבר חדל מטבע שאר האנשים עלי חלד, ויהפך כבהמה. ואיך לא אבכה.

אך האם סיפור אמיתי הוא? האם אכן היה?

לקובץ השיעור המלא